אדר כהן
הרב מנחם פרומן המנוח אמר פעם בראיון: “האויב האמתי שלנו אינם הערבים , אלא השנאה“. בתקופה האחרונה אמירה חזקה זו רק הולכת ומתחדדת. השנאה של אנשי החמאס ותומכיו כלפינו, שתורגמה למעשים רצחניים, הביאה אותנו למבצע בעזה. אלפי חיילים שגויסו ב”צו שמונה” ואלפי אזרחים בעורף עמדו כצוק איתן מול הקמים עלינו לכלותינו.
ואילו בינתיים, בבית פנימה, גאתה השנאה הפנימית: כלפי ערבים ו”סמולנים”, כלפי מפגינים ועיתונאים, כלפי מי שמביעים ביקורת וכל מי שנתפסים שייכים לצד “האחר”, שאיננו “אנחנו”. דעות קיצוניות, חלקן גזעניות, נכתבות ונשמעות השכם והערב, וחלקן הגיעו לכדי פשעי שנאה ואלימות, שבשיאם המקרה המזעזע של רצח מחמד אבו-חדיר.
לכן, מיד עם תום המבצע וחזרת ה”שגרה” (אם יש בכלל דבר כזה במקומותינו), ולקראת האחד בספטמבר, יש לקרוא לדגל ב”צו שמונה” את מחנכי ישראל באשר הם – החל בנשיא החדש ובשר החינוך ועד המורות והגננות מדן ועד אילת. רצח אבו-חדיר ושאר התופעות המכוערות שאירעו לאחרונה צריכים לטלטל את מערכת החינוך. הגיע הזמן לטפל ברצינות בעמדות קיצונית וגזעניות הפושות בקרב בני הנוער שלנו. נזכיר כי מדובר בתופעה מערכתית כוללת: במרכז ובפריפריה, בקרב תלמידים חזקים וחלשים מבחינה לימודית וסוציו-אקונומית, במגזר הממלכתי כמו גם בממלכתי-דתי ובמגזר הערבי. חשוב להבין זאת בהקשר לבעיות חינוכיות מערכתיות אחרות במקומותינו: משבר האוריינות, משבר האלימות, משבר הסמכות.
מורים רבים חשים תסכול וחוסר אונים מול עוצמות גילויי השנאה והגזענות בהם הם נתקלים בכיתות. רבים סיפרו כי הפסיקו כמעט כליל לדון בכיתה בנושאים שנויים במחלוקת (ובמיוחד סביב הנושא היהודי-ערבי) כיוון שאינם מסוגלים להתמודד עם הסערה הרגשית ועם הקיצוניות בדברי חלק מהתלמידים.
רבים מוכנים להירתם למשימה, אך מה עלינו לעשות?
אם נחזור לחוק החינוך הממלכתי, ניווכח כי ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, צריכים להתפרש בכפיפה אחת כשייכות ומחויבות למדינת הלאום היהודית, מעורבות חברתית ואזרחית בה, וזאת תוך הכרת והכלת מי שהוא “אחר” בתוכנו. בעבר הושקעו מאמצים ומשאבים רבים בשני הרכיבים הראשונים. בשנה החולפת נוסף הרכיב השלישי – במסגרת הנושא הרב-שנתי של משרד החינוך: “האחר הוא אני”. כעת נדרש להוסיף נדבך נוסף, והוא טיפול במקרים בהם ה”אחר” גורם לתלמידים מעצם קיומו תחושות קשות של פחד, ניכור, סלידה ואף שנאה, הנגררות לכדי עמדות קיצוניות וגזעניות. במקרים כאלו תהיה זו טעות לאמץ עמדת פתיחה לפיה יש להזדהות עם “האחר” ולגלות כלפיו אמפאתיה, כאילו הוא “אני”. שנים רבות חשבנו שעיסוק בפן החיובי , ה”רך” – ללמד מהי דמוקרטיה ולדבר על חשיבות הסובלנות והכרת האחר – ימנעו את התופעות השליליות בדמותן של גזענות וקיצוניות. עידוד הסובלנות הוא כמובן משימה חשובה, אך מטבע הדברים היא פחות נפיצה ופחות מעוררת מחלוקת מאשר לעסוק ישירות בגזענות. מסיבות אלו מובנת הנוחות של אנשי חינוך רבים להחזיק בעמדה (המבוססת על עובדות, אך המוטעית מבחינה מהותית) שמעצם קידום הסובלנות מטפלים ממילא בסוגית הגזענות. מסתבר שבעניין הזה “הגברת האור” אינה התמודדות מספקת עם “החושך”. המחקר בתחום מלמד, כפי שיודעת כל מורה, שלימוד מהי סובלנות או מפגשים עם “האחר”, כלל וכלל אינם מבטיחים שיטופלו באופן שורשי עמדות ותפיסות קיצוניות וגזעניות בקרב התלמידים. מה שנדרש לעשות הוא להתמודד עם הקיצוניות פנים-אל-פנים, לנסות לפרק אותה לגורמיה ולמוסס אותה.
על מנת שמורים ירגישו בטחון להיכנס לכיתה ולהתמודד עם נושא קשה, מורכב ונפיץ זה, עליהם להבין לעומק את התופעה ולהיות מצוידים בכלים ושיטות פדגוגיות מתאימים לטפל בה. למזלנו, קיימים מחקרים אקדמיים לא מעטים המספקים לנו מסגרות תיאורטיות להבין כיצד צומחות עמדות קיצוניות וגזעניות. אולם, ה”תרגום” של מסקנות מחקריות אלו לקווי פעולה פדגוגיים-חינוכיים קונקרטיים הוא שדה שטרם נחרש דיו בישראל. הפיתוח המקצועי של מורים בנושא זה אינו יכול להיעשות רק באמצעות שמיעת הרצאות. ההתמודדות של אנשי החינוך צריכה לבוא קודם כל ממקום של בירור אישי, שלאחריו יש ללמוד מהתנסויות של עמיתים, מפרי המחקר בתחום ומדיון ביתרונות והחסרונות של פרקטיקות פדגוגיות שונות. כך למשל, לגבי הדילמה כיצד להגיב לאמירה “מוות לערבים” בכיתה, לא יכולה להיות נוסחה או תשובה נכונה אחת. המורים צריכים להתלבט, בהתאם למאפיינים של תלמידיהם, איזו מהדרכים האפשריות תהיה המתאימה ביותר: האם נכון להגיב בטיפול משמעתי (הצבת “קו אדום” ברור), באמצעות שיח מוסרי או באמצעות מפגש אנושי וחווייתי?, האם באמצעות חשיפה לעובדות וידע, לימוד מקורות יהודיים או יצירות ספרות?, האם על-ידי “הרחקת עדות” למקומות אחרים בעולם, או אולי באמצעות יצירת דיסוננס רגשי או קוגניטיבי אצל התלמידים? האם להגיב מיד או להשהות את התגובה?. אלו רק חלק מהאפשרויות הפדגוגיות שכל מורה צריך להתלבט בהם כחלק מהפיתוח המקצועי השוטף שלו, ולא רק כאשר מתרחש אירוע אקטואלי קשה או מסעיר.
האחריות והתפקיד של מערכת החינוך בעניין זה הם ברורים: להציב את המטרה בסדר העדיפויות הלאומי המתבטא בתכניות עבודה של מטה משרד החינוך, לספק “רוח גבית” מתאימה לדרגי השטח לגבי חשיבות הנושא, ליצור מסגרות ארגוניות ותקציבים, להכין חומרי למידה מתאימים להכשרות המורים, לכלול שאלות בנושאים אלו במדדי האקלים הבית-ספריים של המיצ”ב על מנת שיהיו בידינו נתונים מתאימים על היקפי התופעה ועוד.
לא פחות חשוב מכך הוא תפקידם ואחריותם של אנשי החינוך עצמם – כל מורה מול כיתתו, כל מנהל מול חדר המורים שלו וכל מרצה מול הסטודנטים שלו. גם מבלי לחכות ל”צו שמונה” שישלח אליהם מהנהגת משרד החינוך, חובה על כל מי שחינוך יהודי ודמוקרטי בנפשו להכין ולהכשיר את עצמו ואת עמיתיו לעסוק בנושא זה. אין בתהליך כזה פתרונות קסם, אך אחריותנו להשתדל לקיים את הפסוק “והיה מחננו טהור”.